גמרא
פירוש
פרק ו – הנודר מן המבושל
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הנודר מן המבושל מותר בשלוק. שלוק אינו מבושל יפה לפי שאחר בישולו נותנין אותו במים ובמלח ושם נגמר תיקונו כי הא דשבת פרק חבית כובשין שלקות לגופן אבל לא למימיהן. הרא״ם ז״ל.
יש מפרשים שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול וכדאמרינן בפרק כל הבשר הכבד אוסרת ואינה נאסרת ושלוקה נאסרת. ויש מפרשים שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי. ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין דבמסכת תרומות בפרק בצל שנתנו תנן חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן וגרסינן עלה בירושלמי אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כמבושל אלמא שלוק בציר ממבושל ואפילו מכבוש. ואלא מיהו נראה לפרש דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל דמדינא אפילו בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה. וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתני׳ אמרה שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן וקרייא אמר שהצלוי קרוי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח וכו׳ ותניא הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק א״ר יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרו ליה אינשי והילכך אף בנדרים אסור אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.
מותר בצלי ובשלוק וכל שכן במעשה קדרה עבה דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק אפילו הכי מותר במעשה קדרה עבה וכל שכן נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק שהוא מותר במעשה קדרה עבה. והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה נשמעינה מן הדא אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר בעבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש קל וחומר בנדרים אלא כיני תבשיל שהוא בצלוי ובשלוק אסור מותר בעבה ומבושל שהוא מותר בצלוי ובשלוק מותר בעבה. הרשב״א ז״ל.
לעיל לא איצטריך למתני (איסור מבושל כדקתני הכא איסור סרך) אמר המגיה אולי צריך לומר: איסור מעשה קדרה כדקתני הכא איסור ברך דמילתא דפשיטא היא דכל דלא הוי צלי ושלוק איקרי מבושל. שטה.
ומותר בביצה טרמיטא. מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה דאי לא מאי שנא ביצה טרמיטה אפילו כל ביצה שנצטמקה אף על פי שלא הצטמקה כל כך מותרת. אבל בירושלמי גרסינן אמר רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול פתו בה ונראה דלאו דוקא מגולגלת אלא פירוש מצומקת וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו. תמיה לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלא ביה ריפתא אלא בתבשיל קדירה אבל במידי אחרינא לא דהא צלי לא מתאכיל בגוי׳ ריפתא ואפילו הכי אסיר. ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר מידי דמילפתא בעינן ומן הדא דירושלמי שמעינן לה אבל אי מתאכיל באפיה נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא. ונכון הוא. ירושלמי הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו שיהא מותר במטוגן מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה. הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל. ומשמע דכיון דלא איפשיט דאזלינן בהו לחומרא. ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר. ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתה. ירושלמי איזהו מעשה רתחתה כגון חלוקה וטרגיז וטיסני וסלת ואורז זריד וערסן. הרשב״א ז״ל.
הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא במעשה רתחתא. פירוש חמשת המינין שנתבשלו בקדרה שהם נאכלין לעצמן ואינן לפתן לדברים אחרים ולא דברים אחרים לפתן להם שהן הנקראין מעשה קדרה לפי שכן דרכן להאכל. הרנב״י ז״ל. גמרא אף על פי שאין ראיה וכו׳. שנאמר ויבשלו את הפסח דהיינו צלי שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל אלמא הא דכתיב ויבשלו היינו צלי. והיינו דקאמר אף על פי שאין ראיה לדבר דהאי קרא כתיב בדברי קבלה ולא ילפינן. ועוד דהואי לשון תורה ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ואפילו הכי זכר לדבר הוא דקריא לצלי מבושל. פירוש. הלך אחר לשון בני אדם כיון שנחלק ונתברר לנו לשון בני אדם מלשון תורה. אבל בפרקין דלעיל פרק ארבעה נדרים גבי ערלה שלא נתברר לנו לשון בני אדם אזלינן בתר לשון תורה ומייתינן ראיה מדכתיב כל הגוים ערלים. שטה.
כתב הרמב״ן ז״ל והוא הדין לכל מילי דנדרים דלפום אתרוותא מיתרינן. ומסתברא דאנן דמשתעינן בלשון גוים אם נדר בלשון הקדש מן המבושל הולכין בו אחר לשון תורה וצלי בלשון תורה איקרי מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח וכן כל כי האי גונא. הרנב״י ז״ל. אסמכתא בעלמא הוא דקא נסיב ולעולם סבירא ליה הלך אחר לשון בני אדם. וא״ת המקשה שהקשה מה מקשה וכי לא ידע כי אסמכתא בעלמא והא תני רבי יאשיה בברייתא בהדיא אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר משמע מדבריו שאינו אלא אסמכתא בעלמא. גמגום. הרי״ץ ז״ל. פיסקא והא תבשיל נדר. יש מפרשים דאסור כמעשה רך. קשיא ליה דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל ולהאי פירושא האי דקאמר והא תניא בניחותא ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קמייתי סייעתא. ומיהו לא מחוור דהטריות רכות אינן רכוח במים ואינן רכות כל כך שנסתפק אדם בהם שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן. ויש מפרשים דמותו בעבה הא קשיא ליה והשתא אתי שפיר דמייתי ראיה מדקתני טעמא דהחולין אוכלין בהם פתם דאלמא המתאכיל ביה ריפתא תבשיל קרי ליה. הרשב״א ז״ל.
דמתבשלא ביה ריפתא כלומר שרגילין לתת פת לאחר שהושם בקערה שופי״ש בלע״ז שזה הוא בכל התבשיל הרך. ויש ספרים דכתוב בהן דמתאכלא ביה פת כלומר שמלפתין בו הפת לאפוקי דיסא וכל דדמי לה שאין רגילות לאכול בהן פת כדאמר הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא על שהיו אוכלין פת עמה קרי להו טפשאי אם כן אין רגילות בכך.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
יש מפרשים שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול וכדאמרינן בפרק כל הבשר הכבד אוסרת ואינה נאסרת ושלוקה נאסרת. ויש מפרשים שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי. ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין דבמסכת תרומות בפרק בצל שנתנו תנן חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן וגרסינן עלה בירושלמי אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כמבושל אלמא שלוק בציר ממבושל ואפילו מכבוש. ואלא מיהו נראה לפרש דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל דמדינא אפילו בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה. וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתני׳ אמרה שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן וקרייא אמר שהצלוי קרוי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח וכו׳ ותניא הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק א״ר יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרו ליה אינשי והילכך אף בנדרים אסור אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.
מותר בצלי ובשלוק וכל שכן במעשה קדרה עבה דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק אפילו הכי מותר במעשה קדרה עבה וכל שכן נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק שהוא מותר במעשה קדרה עבה. והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה נשמעינה מן הדא אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר בעבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש קל וחומר בנדרים אלא כיני תבשיל שהוא בצלוי ובשלוק אסור מותר בעבה ומבושל שהוא מותר בצלוי ובשלוק מותר בעבה. הרשב״א ז״ל.
לעיל לא איצטריך למתני (איסור מבושל כדקתני הכא איסור סרך) אמר המגיה אולי צריך לומר: איסור מעשה קדרה כדקתני הכא איסור ברך דמילתא דפשיטא היא דכל דלא הוי צלי ושלוק איקרי מבושל. שטה.
ומותר בביצה טרמיטא. מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה דאי לא מאי שנא ביצה טרמיטה אפילו כל ביצה שנצטמקה אף על פי שלא הצטמקה כל כך מותרת. אבל בירושלמי גרסינן אמר רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול פתו בה ונראה דלאו דוקא מגולגלת אלא פירוש מצומקת וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו. תמיה לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלא ביה ריפתא אלא בתבשיל קדירה אבל במידי אחרינא לא דהא צלי לא מתאכיל בגוי׳ ריפתא ואפילו הכי אסיר. ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר מידי דמילפתא בעינן ומן הדא דירושלמי שמעינן לה אבל אי מתאכיל באפיה נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא. ונכון הוא. ירושלמי הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו שיהא מותר במטוגן מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה. הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל. ומשמע דכיון דלא איפשיט דאזלינן בהו לחומרא. ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר. ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתה. ירושלמי איזהו מעשה רתחתה כגון חלוקה וטרגיז וטיסני וסלת ואורז זריד וערסן. הרשב״א ז״ל.
הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא במעשה רתחתא. פירוש חמשת המינין שנתבשלו בקדרה שהם נאכלין לעצמן ואינן לפתן לדברים אחרים ולא דברים אחרים לפתן להם שהן הנקראין מעשה קדרה לפי שכן דרכן להאכל. הרנב״י ז״ל. גמרא אף על פי שאין ראיה וכו׳. שנאמר ויבשלו את הפסח דהיינו צלי שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל אלמא הא דכתיב ויבשלו היינו צלי. והיינו דקאמר אף על פי שאין ראיה לדבר דהאי קרא כתיב בדברי קבלה ולא ילפינן. ועוד דהואי לשון תורה ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ואפילו הכי זכר לדבר הוא דקריא לצלי מבושל. פירוש. הלך אחר לשון בני אדם כיון שנחלק ונתברר לנו לשון בני אדם מלשון תורה. אבל בפרקין דלעיל פרק ארבעה נדרים גבי ערלה שלא נתברר לנו לשון בני אדם אזלינן בתר לשון תורה ומייתינן ראיה מדכתיב כל הגוים ערלים. שטה.
כתב הרמב״ן ז״ל והוא הדין לכל מילי דנדרים דלפום אתרוותא מיתרינן. ומסתברא דאנן דמשתעינן בלשון גוים אם נדר בלשון הקדש מן המבושל הולכין בו אחר לשון תורה וצלי בלשון תורה איקרי מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח וכן כל כי האי גונא. הרנב״י ז״ל. אסמכתא בעלמא הוא דקא נסיב ולעולם סבירא ליה הלך אחר לשון בני אדם. וא״ת המקשה שהקשה מה מקשה וכי לא ידע כי אסמכתא בעלמא והא תני רבי יאשיה בברייתא בהדיא אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר משמע מדבריו שאינו אלא אסמכתא בעלמא. גמגום. הרי״ץ ז״ל. פיסקא והא תבשיל נדר. יש מפרשים דאסור כמעשה רך. קשיא ליה דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל ולהאי פירושא האי דקאמר והא תניא בניחותא ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קמייתי סייעתא. ומיהו לא מחוור דהטריות רכות אינן רכוח במים ואינן רכות כל כך שנסתפק אדם בהם שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן. ויש מפרשים דמותו בעבה הא קשיא ליה והשתא אתי שפיר דמייתי ראיה מדקתני טעמא דהחולין אוכלין בהם פתם דאלמא המתאכיל ביה ריפתא תבשיל קרי ליה. הרשב״א ז״ל.
דמתבשלא ביה ריפתא כלומר שרגילין לתת פת לאחר שהושם בקערה שופי״ש בלע״ז שזה הוא בכל התבשיל הרך. ויש ספרים דכתוב בהן דמתאכלא ביה פת כלומר שמלפתין בו הפת לאפוקי דיסא וכל דדמי לה שאין רגילות לאכול בהן פת כדאמר הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא על שהיו אוכלין פת עמה קרי להו טפשאי אם כן אין רגילות בכך.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush